אומן

דיני שמירה באומן

שו"ע סימן ש"ו סעיף א'

כל האומנים שומרי שכר הם וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות או שא"ל האומן גמרתיו ולא לקחו הבעלים הכלי הרי האומן שומר חנם אבל אם אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדיין הוא שומר שכר כמו שהיה.

מקור הדין:

מתני' כל האומנין שומרי שכר הן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם.

גמרא: לימא מתניתין דלא כרבי מאיר דתניא שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם ר' יהודה אומר כשומר שכר אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דקא שביק כולי עלמא ואגיר ליה לדידיה הוי עילויה שומר שכר אי הכי שוכר נמי בההיא הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה הוי עילויה שומר שכר אלא אפילו תימא ר' מאיר בההיא הנאה דקא יהיב ליה טפי פורתא הוי עילויה שומר שכר שוכר נמי מי לא עסקי' דקא משוי ליה טפי פורתא אלא אפילו תימא ר"מ בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליה ש"ש איבעית אימא כדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם:

ובהמשך הגמרא: לא הא הבא מעות וטול את שלך שומר שכר אבל גמרתיו מאי שומר חנם וכו'

היוצא ממתניתין וגמרא דעלה, דלמ"ד שוכר כש"ש היינו אומרים בפשטות שאומנים שומרי שכר הן, כמו שוכר שעל ידי הנאתו מהחפץ אע"פ שנותן שכר על השימוש נעשה שומר שכר עליה, משום שנהנה ממנה, ה"נ אומן אע"פ שמקבל שכר על הפעולה נעשה ש"ש הואיל ונהנה מהחפץ או מסיבתו, ולמ"ד שוכר כש"ח תיקשי מ"ש אומן משוכר, ותרצינן דבאומן אית ליה הנאה דתפיש ליה אאגריה ולכן הוי שומר שכר על החפץ.

וכן משמע ברש"י מהא שכתב וז"ל: שוכר רבי יהודה אומר כשומר שכר. הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו. ש"ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין השתא דיהיב ליה אגרא. לא הוי שואל והוי ש"ש: וכו' ר' מאיר אומר כשומר חנם - דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנותו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה:

ועיין תוספות ד"ה דקא תפיס ליה שהקשה דהא גם בשוכר נהנה במה שתפוס בבהמה להשתמש בה? ותירץ וז"ל וי"ל דאומן ודאי הוי שומר שכר במאי דתפיס אאגריה לפי שרוב אומנים עושין מלאכה בבית בעל הבית ואינם תופסים כלום בשכרם וזה שעושה בביתו ותפוס בכלי נהנה הרבה אבל שוכר אין לו הנאה שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו דאין יכולין לעשות מלאכתן אם לא שיהא ברשותם. עכ"ל

עוד מבואר התם דרק בעוד שהוא עסוק במלאכתו הוי שומר שוכר עליו, אבל לאחר שסיים והודיע הבעלים שגמרו ולא פירש שמעכבו בשביל שכרו, הוי שומר חנם ולא שומר שכר, דמתני' קתני וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם, ונתבאר בגמרא דה"ה גמרתיו, ורק אם אומר הבא מעות וטול את שלך הוי שומר שכר כל זמן שלא קיבל שכרו.

ומבואר בזה בתוס' וז"ל י"ל דלא מהני תפיס ליה אאגריה אלא דוקא בעוד שמשתכר באומנותו דתרתי בעינן שמשתכר ותפיס ליה אאגריה:

היוצא מסוגייא זו, דאיכא ב' טעמי לחיובי אומן כשומר שכר, למ"ד שוכר כש"ש [וכן קי"ל] אתיא בפשיטות דהואיל ואית ליה הנאה מהאי חפץ מקבל עליה שמירה כשומר שכר, ולמ"ד כש"ח היינו טעמא, דאית ליה הנאה שעושה המלאכה בביתו ומצי מעכב ליה אאגריה. ולהאי טעמא משמע שאם עושה המלאכה בבית בעל הבית אין לו הנאה מיוחדת ואינו מתחייב עליה כשומר שכר.

אכן במחנ"א הביא את דברי הראב"ן בתשובה דשאני אומן משוכר, ואפילו למ"ד כש"ש דמי היינו רק בשוכר שמשתמש בגוף הפרה ולהנאתו הוא אצלו שצריך שיהא הפרה ברשותו כדי להשתמש בה משא"כ באומן שאינו משתמש בגוף החפץ וג"כ לא חשיב שלהנאתו הוא אצלו וכו', והא דמדמי ליה תלמודא אומן לשוכר היינו במכ"ש דאי אומן חייב מטעם שמשתכר בה א"כ היכי פוטר ר"מ לשוכר, שיותר יש לחייבו לשוכר מה"ט וכו'. ומבואר דס"ל דלכו"ע בעינן לטעמא דבההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי הוי עליה ש"ש.

ויעויין בסמ"ע סק"א במה שביאר חילוק בין פועל שכיר יום לקבלן (ויוזכר להלן) דאיכא טעמא לחייב אומן כש"ש מטעמא דשביק כו"ע ואגיר ליה לדידיה. (וצ"ע דזהו שלא כמסקנת הגמרא).

אומן, מיירי בקבלן דווקא או גם פועל, והאם דווקא בביתו או גם בבית הבעלים.

לשון הטור הוא "כל האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות" ומדייק מזה בפרישה ובב"ח ובסמ"ע דמשמע דווקא בקבלנות למעוטי פועל שכיר יום, ובסמ"ע ביאר טעם א' דרק בקבלן שייך לומר שיש לו הנאה במה שנתן לו המלאכה ולא לאחר, משא"כ שכיר יום שהיום נותן לזה ומחר לאחר, ולא נתנו לו אלא משום שנזדמן לפניו וכו', ועוד תירץ דסתם קבלן עושה מלאכה בביתו ושייך בו שמירת הכלים מגנבים בביתו משא"כ בשכיר יום דמסתמא הוא עושה המלאכה בבית הבעלים ואין השמירה עליו. וכן תירץ הב"ח וז"ל "אבל שאר אומנים שעושין מלאכה בבית בעה"ב אין להו דין שומר כלל אפילו ש"ח לא הוי דהא לא נסתלקו בעלים משמירתן כיון שאין האומן רשאי להביא הכלי לביתו ולתקנו שם". עכ"ל.

ועוד תירץ הב"ח והוא העיקר שאין כוונת הטור למעט שכיר יום אלא נקט קבלנות משום המשך דבריו לגבי אומן קונה בשבח כלי דלקמן סעיף ב.

אבל בש"ך כתב וז"ל "ולפע"ד אפי' עושה המלאכ' אצל הבעל הבית הוי ש"ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו מלאכ' ליטול שכרו אע"ג דבתוס' איתא פ' האומנין סוף דף פ' דהאומן עושה המלאכ' בביתו כו' היינו למ"ד שוכר כש"ח אבל למאי דקי"ל שוכר כש"ש משמע להדיא מדבריהם שם דאפי' עושה מלאכ' בבית בעה"ב הוי ש"ש מטעם שזהו שכרו שמשתכר במה שנותן לו מלאכה ליטול שכרו ודוק:"

ומבואר שהש"ך ס"ל דכל המו"מ בגמרא היה רק למ"ד שוכר כש"ח, אבל למ"ד כש"ש הוי אומן נמי ש"ש בלאו האי טעמא, וא"כ גם בבית הבעלים דלית ליה הנאה ממה שתפוס בו, מ"מ הוי ש"ש משום הנאתו דאית ליה שמשתכר בפעולה זו.

אכן לכאורה אפשר לומר דאף למ"ד שוכר כש"ש מ"מ כשעושה המלאכה בבית הבעלים לא נעשה שומר, דהרי בבית הבעלים לא סילק הבעלים שמירתו מהחפץ ואין צריך כלל לשמירת השומר, וכן משמע בב"ח שכתב דבבית הבעלים אין להו דין שומר כלל, וכן כתב במחנ"א וכהסמ"ע.

היוצא לנו:

לשיטת הסמ"ע והב"ח ומחנ"א (ומקורם מהתוספות) רק כשעושה המלאכה בביתו דהשמירה מוטלת עליו הוא דנעשה שומר, וממילא נקט הטור דווקא קבלנות דסתם קבלן עושה המלאכה בביתו ולא בבית הבעלים, אבל אי עושה המלאכה בבית הבעלים אינו מתחייב כשומר שכר ואפילו שומר חנם לא הוי כיון שלא סילק הבעלים שמירתו מהחפץ.

ולשיטת הש"ך הואיל ומשמעות הגמרא היא דלמ"ד שוכר כש"ש אין צריך לכל הסוגייא אלא אומן הוי ש"ש מטעמא דאית ליה הנאה מהשכר שמקבל בעד מלאכתו, ממילא גם בבית הבעלים נעשה שומר.

ולכאורא לשיטת הראב"ן דלעיל ה"נ איכא טעמא אחרינא שלא הוי שומר בבית הבעלים גם לדידן, הואיל ואינו תפוס בו לעכבו על שכרו.

סיים הפועל מלאכתו

טול שלך והבא מעות או שאמר גמרתיו

כמו שנתבאר לעיל, מבואר בגמרא דכאשר הפועל סיים המלאכה, בין שאמר טול את שלך והבא מעות ובין שאמר סתם גמרתיו, כלה שמירתו כשומר שכר ונעשה רק שומר חנם.

ולב' הטעמים דלעיל יש לומר כמו שנתבאר בתוס' דב' טעמי בעינן, שמשתכר בה ותפיס ליה אאגריה והיינו דגם להטעם דאית ליה הנאה מיניה משכרו שמקבל בעד פעלתו, מ"מ זהו רק כל זמן שהוא עסוק בה והחפץ אצלו להרוויח ממנה, אבל מיד כשסיים מלאכתו (והודיע לבעת הבית) שוב אין חשיב דאית ליה הנאה מיניה ונעשה שומר חנם.

ולכאורה נראה בטעמא דמילתא, דמכיון שסיים מאלכתו ואמר לבעלים טול את שלך או גמרתיו, ולא א"ל הבא מעות וטול את שלך, אלא גילה דעתו דלא יעכבנו בשביל מעותיו, נמצא דתו לית ליה הנאה מיניה, וא"כ אינו שומר שכר. (ועיין בזה אם זהו מטעמא דכלתא הנאתו או דמתברר דמעולם לא עיכבו בעד שכרו, ומעולם לא נהנה מזה (למ"ד שוכר כש"ח) ונפק"מ אם מתברר למפרע שנגנב קודם שאמר לו גמרתיו. ודוק).

הבא מעות וטול את שלך

מבואר בגמרא דהוי שומר שכר, דגילה דעתו מפורשת שמעכבו בשביל שכרו, וצ"ל דגם למ"ד שוכר כש"ש הכא אע"ג דתו ליה ליה הנאה מהחפץ הואיל וסיים מלאכתו, מ"מ הנאה אחרת יש לו שמעכבו לשכרו, ונעשה שומר שכה עליה.

הקדים שכר לפועל (דתו לא מעכבו בשביל שכרו)

כתב במחנ"א דלפי מאי דקי"ל שוכר כש"ש אין צריך לטעם דמעכבו על שכרו, וא"כ אפילו היכי דלא דשייך האיּ טעמא כגון שהקדים לו שכרו, מ"מ נעשה ש"ש משום הנאה דאית ליה מיניה.

אכן מביא המחנ"א דבראב"ן כתב (וכפי שכבר ציטטנו לעיל) דגם למ"ד שוכר כש"ש בעינן טעמא דמצי מעכב לי אאגריה, וא"כ בהקדים שכרו לא הוי שומר שכר.

ועיין בזה אי לא הוי שומר כלל, או מסתבר יותר דלכל הפחות שומר חנם מיהא הוי, דהרי אם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו.

ובתשובת גליא מסכת ר"ס י"ג בעובדא דבעל עגלה שקיבל שכרו מקודם שנסע כתב בפשיטות דהוי שומר שכר כמו בשוכר בההיא הנאה דשביק לאחריני ואגיר לדידיה. (וגם בזה יש לעיין דנקט טעמא דשביק לאחריני ואינו מסקנת הגמרא).

ובפתחי תשובה (ש"ו סק"א) כתב לחלק אף לדברי המחנ"א בשם ראב"ן בין סתם אומן לבעל עגלה, דבאומן שהקדים לו שכרו אינו נהנה במה שעושה המלאכה בביתו יותר משאם היה עושה המלאכה בבית בעל הבית, אבל בעל עגלה שכל אומנתו הוא להוליך סחורה על עגלה שלו ממקום למקום וע"י זה משתכר בודאי חשיב שלהנאתו עומד אצלו כמו גבי שוכר.

ובבאר יצחק סימן ו' דחה דברי המחנ"א ומסקנתו דלגבי בעל עגלה אפילו הקדים לו שכרו הוי שומר שכר וכדמוכח מבני העיר ששלחו שקליהן, וברש"י שם ד"ה אגרייהו (שכתב שהרי נשתעברו לשמרן מגניבה ואבידה ועל מנת כן היו נוטלין שכר עכ"ל). אכן באומן ממש אם הקדימו לו שכרו אחר שמשך החפץ דכבר נתחייב כש"ש פשוט דהוי שומר שכר, אך אם הקדימו לו שכרו קודם שמשך החפץ יש להסתפק בזה, אי הוי כש"ש.

ובאמת יש מקום בדבריו מ"ט אם קיבל השכר רק לאחר שכבר משך החפץ דתו לא פקע מיניה שם שומר שכר, ומ"ש מפועל שאומר גמרתיו דג"ד דאינו מעכבו בשביל שכרו דתו אינו שומר שכר, ולכאורה יסוד דבריו הן דעל ידי שקיבל הנאה שעה אחת כשעיכבו על שכרו קודם הקדמת השכר, הוי ליה הנאה כל שהיא שמחייבת על כל התקופה, וכמו שסגי בהנאת שוה פרוטה לחייבו על כל התקופה, ודוק.

ועיין עוד מש"כ לקמן מחוט המשולש לגבי נתן לו חפץ להעתיק צורתו דנראה דלא ס"ל כראב"ן

פרטי דינים נוספים:

נתן לו חפץ להעתיק צורתו

ברע"א ובפ"ת ציטטו את תשובת חוט המשולש שנמצא בסוף התשב"ץ שפסק "כי אילו לא היה מראה לאומן הכלי לא היה יודע לעשות אחר כמותו נמצא השכר שקביל בעשיית הכלי היא בשביל הכלי ההוא שנתן לו וא"כ הוה ליה החפץ ההוא כמו החפץ עצמו שנוטל שכר על עשייתו ונמצא זה וזה שווין והוי ש"ש כל זמן שלא הודיע האומן לבעלי הכלי שכבר צייר בדעתו ציור הכלי ההוא ואינו צריך לו עוד וכו'."

לכאורה נראה לדייק מזה דס"ל דכיון שפסקינן דשוכר כש"ש א"כ כל שיש לו הנאה מפעולה זו הרי זה מתחייב לשומרו כש"ש, ולכן לא שנא הכלי שנתנו לו לתקן מכלי שניתן לו לצייר כמותו, וזהו דלא כשיטת הראב"ן דגם למסקנת הגמרא בעינן לטעמא שמצי מעכב ליה אאגריה.

בפרט דמסתבר דבאמת גם אם ירצה לעכב את החפץ האחר על שכרו אין לו רשות, דבשלמא בכלי עצמו שניתן לו לתקן יש לדון דלמ"ד אומן קונה בשבח כלי פשוט דמצי מעכב ליה משום חלקו בכלי, אלא אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, עדיין אפשר לומר שה"ז מתנאי השכירות שהאומן יוכל לעכבו, אבל אין נראה שיוכל לעכב כלי אחר משל בעת הבית על שכרו, וא"כ דטעמא שדומר הוי הוא דלא כראב"ן אלא רק משום השכר שנוטל עבור פעולה זו.

ועיין עוד נידון באחרונים בזה מאי טעמא לא ייחשב כשואל על הכלי, שהרי הכלי אצל האומן לתועלת האומן שיוכל להעתיק צורתו ולהשתכר ממנו. ודנו בזה דאם הוא רק להקל על האומן במלאכתו ייתכן והוא ייחשב כשואל, ובאם אין שייך לעשות הכלי אם לא על ידי העתק צורת הכלי מכלי אחר, א"כ זהו לתועלת בעל הכלי ולכן לא ייחשב כשואל. ודוק

שמירת הכלי והשבח וכולו או רק נגד שכרו, ולאחר שפרע דמי השכירות

בש"ך ססק"ג לאחר שהאריך לבאר דדין אומן קונה בשבח כלי הוא ספיקא דדינא, ולכן לגבי ממון יש לומר המוציא מחבירו עליו הראיה, מצוטט מהש"ג וה"ה אם נגנב או אבד הכלי ממנו לאחר שעשאו והשביחו, דלהרמב"ם וסייעתו יתחייב בדמי הכלי ושבחו, דלא קנאו בשבח, ולדברי הר"י וסייעתו לא יתחייב רק בדמי עצים.

והיינו, כשהאומן קיבל עצים ועשה ממנו כלי ונגנב הכלי, כמה יש לו לשלם, כפי מה שקיבל מבעל הבית קודם הפעולה או כפי שווים השתא, והש"ג תולה זאת במחלוקת אי אומן קונה בשבח כלי, דאם אומן קונה בשבח כלי, אין לבעל הבית בחפץ זה אלא העצים שהביא לאומן, ועליהם נתחייב האומן שמירה, וא"כ לא ישלם יותר מדמי העצים (וכפי שווים השתא), אבל למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי נמצא שהעצים של בעל הבית השביחו עצמן, והאומן נתחייב לשלם כפי שווים בשעת הפשיעה, ולכן ישלם דמי כלי.

אכן כל זה כאשר הכלי נגנב או נאבד, אבל אם נאנס הכלי, דש"ש פטור מאונס, אין האומן חייב לשלם לא הגוף ולא השבח. ולגבי שכרו יש לדון, לגבי שכר שעבר דהרי לא נהנה בעל הביתף ויש לדון אי הוי אונס של בעל הבית או אנוס של הפועל, ואפילו אם נאמר שהוי אונס לש בעל הבית וחייב לשלם שכר הפועל, א"כ לגבי שכרו של מה שעדיין לא עבד יש לדון אי חייב לפורעו

בקצות החושן סק"ד בנידון לגבי מהות הקניין שקונה האומן בשבח כלי סו"ד בדברי הש"ג שכתב "דלאחר שקיבל האומן שכרו ליכא למ"ד שיתחייב להחזיר דמי השכירות כשקלקל". עכ"ל לפי גירסת הקצות.

ובקצות נתאמץ ליישב דבריו לפי גרסתו דהאומן פטור, ורצה ליישב דלאחר פרעון שוב לית ליה הנאה דתפיס ליה אאגריה, וממילא אינו שומר שוכר, והש"ג נתכווין לפטור בגניבה ואבידה בלבד דקאי עלייהו לעיל מיניה, ולא במזיק בידיים, אלא דהקצות לא ניחא ליה בזה דהרי מכיון והיה לו הנאה בתחילה ונעשה שומר שכר שוב אינו נפטר מזה עד שיאמר לו טול, ואפילו פרע לו דמי השכירות, ולכן רצה ליישב דלגבי השכר למ"ד אומן קונה בשבח כלי אפשר לומר שעל השבח אינו שומר שכר, דלפני שפרע חובו הרי הוא פטור על נזקיו אפילו הוא עצמו קלקלו, ולאחר פרעון דהרי הוא כבר לגמרי של הבעלים אך בזה כבר לית ליה הנאה מיניה דהרי כבר כלתה הנאתו וממילא אינו שומר עליו, (ושאני השבח מגוף הכלי, דגוף הכלי גם לאחר פרעון הרי הוא שומר עליו מכח החיוב שנתחייב ונהנה מתחילה, משא"כ לגבי השבח שלא היה בכלי בעת תחילת השמירה, לא נתחייב על שמירתו).

ומ"מ ממשיך הקצות וכותב "אלא שהיה צריך להחזיר דמי השכירות, דלעניין זה נעשה שומר גם על השבח שיתחייב בגניבה ואבידה נגד דמי השכירות דהיינו להפסיד השכירות וא"כ אפילו אחר שפרע צריך להחזיר השכירות כשנגנב או נאבד ועדיין צ"ע." עכ"ל. וכוונתו, דהרי נתבאר לגבי שמירת קרקעות ושטרות והקדשות , דאף על פי שאין עליהם דיני שומרים, מ"מ שומר שכר נשבע ליטול שכרו, והיינו שאם יגנב או יאבד אין נוטל שכרו, וא"כ נמצא דבאומן שיארע שנגנב או נאבד, אע"ג שאין צריך לשלם השבח שהשביח דלא נעשה עליו שומר, מ"מ גם שכרו לא יטול, וא"כ הרי הוא שומר על השבח בשיעור דמי שכרו להפסידם אם יגנב, וא"כ גם אם נגנב לאחר פרעון יצטרך להחזיר דמי השכירות, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט ייפטר מלהחזיר דמי שכירותו. וממילא דברי הש"ג צ"ע.

אכן חובה לציין, דהגירסה בש"ך סק"ג שהביא את דברי הש"ג היא "דלאחר שקיבל האומן שכרו ליכא למ"ד שלא יתחייב להחזיר דמי השכירות כשקלקל". וממילא אין צריך לכל המו"מ בקצות, אלא אתיא בפשיטות שכיון שפרע שכרו הרי אין יותר לאומן חלק בשבח הכלי, וממילא ה"ז חייב בנזקו כשקלקל בעצמו. ויש לדון מה הדין כשנגנב או נאבד, מה וכמה יתחייב אי כולו או רק נגד שכרו. ודו"ק.

העולה לנו, דכאשר אומן מתחייב בשמירת החפץ, הרי הוא מתחייב לשלם כפי שויים בשעת הפשיעה אם יוזל או יוקר, אלא דלגבי השבח שהוא עצמו השביח, להר"י וסייעתו אינו חייב יותר מהעצים שקיבל מתחילה, אלא דוודאי יפסיד שכרו, ולהרמב"ם חייב כלי כצורתו בשעת גניבה.

ואם קיבל שכרו קודם שנגנב, הרי זה כבר הקנה לבעל הבית השבח, ולכו"ע יתחייב דמי הכלי והשבח.

אומן שקלקל

סעיף ב'

נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבים לשלם כיצד נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לקבוע בהם מסמר ושברו או נתן לו עצים לעשות מהם שידה תיבה ומגדל ונשברו אחר שנעשו משלם לו דמי שידה תיבה ומגדל שאין האומן קונה בשבח כלי

האומן שקלקל מחוייב לשלם מה שקלקל, ופסק המחבר שגם בעצים ועשה מהם כלי ישלם כלי, דקיי"ל אין אומן קונה בשבח כלי.

והיינו דאם אומן היה קונה בשבח כלי נמצא שכלפי בעל הבית, כל זמן שהאומן לא סיים ולא קיבל שכרו הכי החלק של מה שהשביח שייך לאומן, וא"כ אין לבעל הבית עליו אלא תביעת העצים שהשביא לו בתחילת מלאכתו, אכן אם אין האומן קונה בשבח כלי נמצא שעציו של בעת הבית הם אלו שהשביחו, והאומן קלקל כלי של בעל הבית ולא רק עצים ולכן עליו לשלם כלי כמצבו בעת שקלקלו.

אכן יש לציין לגבי שכר האומן, דזה תלוי נמי בהא, דאילו אומן קונה בשבח כלי, נמצא שרק בסוף מלאכתו הרי הוא כמוכרו לבעל הבית, וכל זמן שלא סייים מלאכתו אין בעל הבית חייב לו כלום, וא"כ אגם שמשלם לו רק דמי עציו, מ"מ מפסיד כל שכרו, אכן למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, נמצא שכל מה שהשביח קנה בעל הבית, ונהנה מעבודת האומן, וא"כ אגם שמשלם לו כלי הרי הוא ציריך לחזור ולהתקבל שכרו מבעל הבית, ועוד נפק"מ בזה שהאומן כמזיק יכול לשלם ממיטב ואפילו סובין, ובעל הבית כשוכר פועל יצטרך לשלם לו כסף דווקא, ולא סגי שיאמר לאומן שינקה מחובו עבור הכלי את דמי שכירותו.