קניין חצר באבידה

סימן רס"ח סעיפים ג-ה נתבאר שאבידה שנפלה לחצר חצירו קונה אותו לבעלים ואפילו שלא מדעתו.

אכן זהו רק בחצר המשתמר, אבל בחצר שאינו משתמר בעינן שיעמוד בצד שדהו, וע"י עמידתו נחשב כידו (כן מבאר הנתיבות ר"ס סק"ט ובפתיחה לסימן ר') או נחשב כחצר המשתמרת.

ובחצר המשתמרת שקונה לו אפילו שלא מדעתו פשיטא דאין צריך לומר "תזכה לי חצירי", אכן בחצר שאינה משתמרת ובא לזכות על ידי שעומד בצידה, פליגי הראשונים האם צריך לומר תזכי לי חצירי, להרמב"ם צריך לומר וכמדוייק מהמשנה "ראה צבי שבור וכו' ואמר תזכה לי חצירי", אכן הרא"ש ותוס' פליגי, דכיון שמצינו לגבי ד' אמות דאמרינן בגמרא דכיון שהוא קניין מה לי אם נתכווין או לא, ומשמע דודאי א"צ שיאמר, וא"כ הוא הדין חצר, דהא ד' אמות הן מטעם חצר.

אכן איכא תנאי לדבר שחצירו יזכה לו, ואיכא בזה כמה הבנות בראשונים, והוא דמצינו כמה פעמים במציאה הנמצאת בחצירו של אדם ומצי איניש אחריני לזכות בה, כגון חור שבכותל, ומציאה לפני חנוני ושולחני וכן תגר שנמצאת מציאה בסחורה שנקלחה מעמו, ולא אמרינן שהחצר כבר זכה לבעל החצר.

חצר השותפים

וקניין חצר באבידה בחצר השותפים

מבואר במחבר סימן ר"ס ס"ד שראובן ששכר בית משמעון ודר עם שמעון באותו בית, אם צבי שבור או גוזלות שלא פרחו נכנסו לתוך הבית זכו בהם שניהם (דהוו כשנים השותפים בחצר), ומקור הברים מתשובת הראש כלל א סימן א.

אכן בקצות החושן ר"ס סק"א מביא ראיה מהירושלמי שאין חצר השותפין זוכה מציאה לשניהם, וטעמו משום דשאני משניים שהגביהו מציאה דהתם הוה להם שלא לזכות משום דהוי כמונח בקרקע, ורק משום ד ב' ידיים זוכות בו לכל אחד מהם, לכן לא נחשב למגביה מציאה לחבירו, משא"כ כאן החצר היא יד אחת שהיא של שניהם נחשב כמאן דמונח בקרקע [ויש להבין מה שייך בקניין חצר בעיה של מנוח על גבי קרקע], ומביא ראיה מתשובת מהר"ם בר ברוך דאמרינן יש ברירה ואם רק שותף א' רוצה לזכות הרי הוא זוכה בו מטעם דנחשב כעת רק לחצירו, והיינו משום דקודם לכן לא זכתה החצר לשניהם וכהקצות.

וכתב דעל פי הטעם שכתב מהר"ם לא יכול איניש מעלמא להיכנס ולקחת המציאה ולומר שלא זכתה החצר לאף אחד מהם, אלא כיון שיש ברירה יוכל השותף הא' לזכות בה. ומשמע מדבריו דבר חידוש, דאף שלכתחילה כאשר המציאה נופלת לחצר השותפין לא זכה בה אף אחד מהם כיון שהו"ל יד משותפת, מ"מ כאשר יבוא אחד מהשותפין ויאמר שרוצה שחצר תמש עבורו לזכות בה הרי זה קונה את המציאה ואפילו למפרע, ולכן בכוחו לעכב איניש אחריני מלקחת המציאה כיון שהוא כבר זכה בה מעיקרא. (ודבר חידוש הוא דמצי א' מן השותפין לזכות ולברר לעצמו למפרע את החצר על חשבון השותף ב' אף שלכאורה בשימשו למפרע הוי אמרינן דגם השותף הב' יוכל לומר רצוני שהחצר תזכי לי למפרע, דלא אמרינן הכי אלא הקודם זוכה.)

ובפשטות יש לומר דמיירי דהחצר הייתה משתמרת מעלמא ולכן לא בעינן שיאמר תזכי לי.

(דאל"כ יש לעיין בכוונת דבריו בזה במאי קמיירי, דאם כאשר נכנסה המציאה לחצר לא היה בצדה אף אחד מהשותפים א"כ ממ"נ או דשני השותפין זכו בו וא"כ מה מהני שאחד מהם ירצה כעת למפרע לומר יש ברירה שזכתה לו (ואולי מהני יש ברירה למפרע?) ואם נאמר ששניהם לא זכו (כיון שבעינן שיאמרו תזכה לי שדי), א"כ כשבא איניש מעלמא מצי עדיין למיזכי ביה. ואולי מיירי שאחד מהם בא לחצר והקדים באמירתו קודם שיגביהנה איניש מעלמא, דעד שבא לשם ואמר תזכי לי וודאי עדיין לא נקנה לאף אחד, אלא דמיד שבא ואמר תזכי לי, לטעם א' לא קנה עדיין ומצי איניש מעלמא לקנות, ולטעם ב' קנה השותף הא'. ועל פי זה יוצא שלטעם הא' של הקצות גם אם שני השותפין יעמדו בצד החצר ויאמרו תזכה לנו חצרנו לא יזכו משום דיד משותפת לא נחשב הגבהה כלל.)

ובנתיבות ר"ס סק"ט חלק על הקצות וחילק בדרך אחר, והוא דחצר זכה לב' השותפים, אלא דאם אחד מהם בא לחצר ואומר שאין רצונו שהחצר תזכה לו מצי למימר הכי כמו בזוכה לו על ידי שליח וכששמע צווח דמבואר בסימן רמ"ה סעיף י' דלא קנה, כיון שלא מצי לעשות לו שליחות בע"כ, וא"כ החצר שזוכה מטעם שליחות לא מצי זכי, וכיון שהשותף הא' לא קנה א"כ גם השותף הב' לא קנה דהו"ל דעת אחרת מעכבת וכמונח על גבי קרקע, וא"כ מצי השותף לילך כעת ולהגביהה ולזכות בה רק לעצמו.

ודין נוסף מבאר שאם רק אחד מהשותפים נמצא כאן ואומר שתזכה לו השדה רק הוא זכה, כיון שלגבי השני חשיב עתה כאינו משתמר לגבי הראשון, וכמו שכתב התוספות בב"מ דף י' לגבי ר"ג וזקנים שלא קנו זקנים אף שהיה בחצר המשתמר כיון שלא היה משומר לזקנים מבני ביתו של ר"ג, וה"נ כשרק שותף א' נמצא כאן הר"ז משמר רק לעצמו ואין החצר משמרת עתה לשותף השני ולא זכה. וטעם נוסף לזה על פי המבואר במהר"ם הנ"ל שמצד ברירה יכול לומר שרוצה שהחצר תזכה רק לו.

ויש לדון בכוונת חידוש הב' האם מיירי רק כשהשותף היחיד היה שם מעיקרא או דגם בזה שייך החשבון הקודם דכאשר בא השותף ורואה את המציאה הרי זה מושך ידו מהקניין חצר למפרע דנחשב שחוב הוא לו ואין זוכים לו בעל כרחו, ובא עתה לזכות בא על ידי החצר ללא הגבהה ומדין ברירה ולומר שמעתה החצר תזכה לו בלבד, ובכוחו לעשות כן כיון שעל ידי חזרתו מקניין החצר הקודם הו"ל כמונחת בחצר סתם שאין אחד מהן זוכה בה, וממילא קונה אותה מכאן ולהבא על ידי הברירה. אלא שלכאורה לפי דברי הש"ך בסימן ר' א"א לומר כן, דהש"ך מחדש שקניין חצר אינו מועיל כאשר היה מונח שם מעיקרא שלא לשם קניין ובא עתה לזכות בה, אלא מהני רק אם כאשר מיד בשעת הנחה תזכה בה החצר, ולפי דבריו לא נוכל ליישב דברי הנתיבות כאן רק באם השותף נמצא כאן מעיקרא בשעה שבאה המציאה לחצר, או שנחדש לומר שע"י הברירה הו"ל כנכנס לכתחילה ומעיקרא רק לקניין של השותף הזה, ודו"ק.

ועוד יש לדון דמשמע בנתיבות שלטעם הא' דהחצר משמר רק לשותף הא' אין צריך לטעם דיש ברירה ובכל זאת החצר זוכה רק לשותף אחד, ויש לדון מאי טעמא לא יהיה בעיה שהחצר בעצם זוכה לשניהם והו"ל דעת אחרת מעכבת בו וכמונח על גבי קרקע? ובשלמא לטעם דיש ברירה א"כ אין החצר עתה של השותף הא' וממילא אין בעיה שיזכה הא' ע"י החצר, אבל אם כוונת הנתיבות גם בלאו האי טעמא דיש ברירה צריך עיון דהרי הו"ל כשניים שהגביהו כשאין דעתם לזכות לשניהם? ואפשר לחדש על פי הנימוקי יוסף בשם הר"ן דכח החצר לזכות על ידי שנחשב כידו כיון שהיא משמרת לו ומניח שם חפציו, א"כ כאשר החצר משמרת עתה רק לשותף אחד אין נחשב כלל כיד של השותף השני וממילא זוכה רק לשותף הא'.

ויש להוסיף בזה דבפתיחה לסימן ר' מבואר בנתיבות לגבי דין זה דכל שוכר אינו זוכה מציאות בחצר המושכרת אלא א"כ עומד בצד השדה ואומר שתזכי לו ואז הוי כשכר יד בעל הבית ללקט לו מציאות, והכא כיון שע"כ מיירי שעמד בצד השדה דהרי מיירי בבעלי חיים ושם מודים דבחצר שאינה משתמרת ועומד בצד שדהו חייבים לומר תזכי לי וכמו דכתב הסמ"ע לקמן רס"ח ס"ק ט"ו בשם הר"ן, ולכן זכה בה השוכר להיות כשותף ולזכות במציאה יחד עם בעל הבית.

ולדבריו כאן על כרחך לומר דמיירי בחצר המשתמרת לגמרי או ששניהם עמדו ואמרו תזכי לי, דהרי אם רק אחד עמד ואמר הרי זה זוכה רק לעצמו (ואולי אם אין כוונתו רק לעצמו תלינן דעתו לזכות לשותפות), ואם כן המחבר שפסק דזכו שניהם מיירי ששניהם אמרו תזכי לי (ולולי דין זה היינו אומרים שסגי שאחד מהם יאמר תזכי לי ויזכו בה שניהם. (ובזה ס"ל להקצות לטעם א' דשניהם לא קנו אפילו אמרו).

סיכום הדברים בחצר השותפין:

אם אין שניהם עומדים בצדה: חצר שאינה משתמרת לא קנו כלל כמו בחצר דיחיד. חצר המשתמרת, להרא"ש קנו שניהם, להקצות לא קנה אף אחד מהם ומצי איניש מבחוץ לבוא ולזכות בה, אכן לפי המהר"ם דיש ברירה מצי אחד מן השותפין לומר עתה שרוצה לזכות בה למפרע על ידי החצר.

אם רק אחד עומד בצדה אפילו אם הגיע רק אח"כ, אם כוונתו לזכות לשניהם להרא"ש והנתיבות זכו בה שניהם אף בחצר שאינה משתמרת ועל פי התנאים שיבוארו לקמן בסימן רס"ח (או משתמרת או שאמר תזכי לי), ולהקצות לא זכו בה שניהם כלל, ואם כוונתו לזכות רק לעצמו מהני להקצות מטעם ברירה ולהנתיבות אף מטעם דהו"ל משמרת רק לשותף זה.

ואם בא אחד מן השותפים והגביה את המציאה, להקצות קונה שהרי עד עכשיו לא היה קנוי לשניהם, ולהנתיבות מהני משום דמושך ידו למפרע מהקניין חצר לשניהם וזוכה בה על ידי הגבהתו.

ואם בא אדם מעלמא לזכות בה, להנתיבות לעולם לא מצי זכי בה, (אלא א"כ אחד מן השותפים אומר שלא רצה לזכות במציאה כלל ואז מתברר שלא זכתה החצר לאף אחד מהם) ולהקצות אם לא יזכה בה שותף על ידי בירור למפרע הרי זה מצי לזכות בה.

ולגבי זכיה בחצר השותפין לאחד מהם במקח וממכר כאשר דעת אחרת מקנה אותו: עדיין יש את הבעיה שהחצר היא יד של שניהם וה"ל כדעת אחרת מעכבת וכמונח על גבי קרקע, ולכן אין מועיל אלא על ידי יש ברירה, ותנאי נוסף שיהא עומד בצידו כדי שיהא חשוב שמשתמר לשותף זה, דאם לא כן הו"ל כמעשה דר"ג שכתב התוספות דלא קנו כי לא הייתה משתמרת לזקנים כלפי בני ביתו של ר"ג, ולהנתיבות כבר א"צ בזה ליש ברירה כיון שע"י שמשתמר לאחד מהם על ידי עמידתו כבר נחשב שאינו יד לשותף הב'. (ואולי החידוש הוא דאם הוא מצד יש ברירה מהני גם כשהשותף הב' עומד בצידו, אלא שלכאורה נראה דלא מהני, כיון שכח הברירה של שותף הוא להשתמש בחצר לעצמו כשאינו על חשבון השותף, וא"כ כאשר השותף רוצה ג"כ להשתמש בחצר אינו יכול לברר לעצמו, אכן זה רק במציאה כשבא לברר לעצמו שהחצר יזכה רק לו יכול השותף לעכב, אבל במקח שזה הנחה גרידה בחצר ודאי אינו יכול לעכב. ועוד נראה לומר דלהשיטות בראשונים דבדעת אחרת מקנה אותו א"צ חצר המשתמרת (כיון דהנותן משמר למקבל) א"כ מהני הכא גם כאשר אין הקונה השותף נמצא בצד החצר כלל.

ולפי זה נתבאר מה שיש לדון לדברי הנתיבות דאם שותף אחד אומר שאין רוצה שהחצר יזכה לו בע"כ מאי טעמא לא נאמר דא"כ יזכה החצר רק לשותף הב'? ונאמר דהוברר שכעת הוא רק שלו ורק הוא יזכה בה קודם שיגביהה השותף הא'? דיש לומר שכיון שמה שאין שותף הא' רוצה לזכות על ידי החצר במשותף הוא כדי לזכות לעצמו בלבד על ידי הגבהה א"כ אין בכח השותף הב' לברר לעצמו החצר שיקנה רק לו ע"י קניין חצר כיון שהשותף הא' אין ניחא ליה בזה, וממילא לא קנה, ורק בחידוש הנתיבות כאשר שותף א' עומד כאן ולא הב' אז מצי למימר כעת אני משתמש בחצר ומברר לעצמי שאוכל לזכות לעצמי בלבד על ידי החצר. ודו"ק.