אבידה ומציאה
סימן רנ"ט - רע"א
הלכות אבידה ומציאה
מצווה מן התורה להשיב אבידת חבירו, ואם אינו משיבו עובר בלאו דלא תוכל להתעלם ולכמה ראשונים אף על עשה דהשב תשיבם.
וכל אבידה הנמצאת, לפעמים חייב להשיב ולפעמים מותר לו לקחתה לעצמו, לפעמים לא יגע בה ולפעמים מצד הדין מותר לקחת ולפנים משורת הדין צריך להשיב ועוד, ולכל אחד מהם כמה תנאים כדי שיוכל להתקיים בו הדין הראוי.
ובתהליך השבת האבידה ישנם כמה שלבים:
א. החיוב לאסוף האבידה שהיא אכן אבידה והוא אכן מחוייב בה, (סימנים רנ"ט - רס"ו)
ב. חיוב ההכרזה וההשבה (סימן רס"ז)
ג. שימור החפץ בתקופת השהיה בביתו, הן חיובי שומרים והן חיובי שמירת קרן האבידה שלא יאכילה יותר משוויה, והן החיוב לדאוג בשבח האבידה כגיזה.
בכלל זה, דאם טורח הטיפול מרובה או שהוא חפץ שלא יקפידו הבעלים על כך, מותר לו למוכרו, ואז יש נידון מהו חיובו על הדמים, שמותר לו להשתמש בהם. (סימן רס"ז)
ד. השבת האבידה על פי סימנין, באיזה סימנים מחזירים (סימן רס"ב/רס"ז) ואם כמה תובעים אותה (סימן רס"ז).
פרטי דין נוספים שנתבארו בהלכות אבידה ומציאה, דין קניית מציאה כשמותר לו לקחתה לעצמה, ע"י קנין ד' אמות, או קניין חצר באבידה (המשתמרת או אינה משתמרת) (סימן רס"ח). דין מגביה מציאה לחבירו ושנים שהגביהו מציאה יחד, צורת ההגבהה הראויה לקניין, והגבהה וזכיה על פי בקשת חבירו. (סימן רס"ט) מציאת החוסים בצלו [חש"ו בן ובת עבד ושפחה ופועל] (סימן ע"ר). וקניין הראוי לקנות בהמת מציאה (סימן רע"א).
כדי שתחשב לאבידה שהתורה חייבתו להשיב נדרשים כמה תנאים
- שהמקום בו נמצאית האבידה הוא מקום חיוב, ולא שתיהיה אבידה במקום שמסתמא נתייאשו ממנה הבעלים בסיבת המקום בו נאבדה האבידה או מצד שתולים האבידה במי שאינו מחוייב להשיב לו אבידה. כגון בעיר-מקום שרובה עכו"ם, או בזוטו של ים (ואז למרות שעומד וצווח אין מחשיבים זאת, אלא הרי זה כנתייאש, כיון שמקום כזהגורם ודאי לייאוש)
- ּּּמציאה הנמצאת ברה"י (חור בכותל/פונדק/בית מושכר/חנות, או ברה"ר כאשר ידוע מניין באו כתאנה הנוטה לדרך או בצד שדה קציעות, פירות מפוזרות בשדה חבירו, גוזל בצד שובך), יש פעמים שתולים אותה בבעל הבית (וכשהוא בביתו לא יגע וכאשר הוא ברה"ר ה"ז מחוייב להשיבו לו) ויש פעמים שתולים אותה באדם מעלמא (ואם יש בו סימן יכריז), וזה תלוי בדינים כפי שיתבארו בפרק מיוחד.
- בעינן שהחפץ יבוא למקומו דרך נפילה, אבל כאשר ודאי או אפילו ספק שמא הונח שם החפץ ולא בא דרך נפילה, בדר"כ אינו אבידה, ולכן לא יגע בו כלל, אכן כאשר יש בו סימן והמקום אינו משתמר היטב ס"ל להרמ"א דתלינן שניחא לבעל האבידה שיקחנו ויכריז וישיבנו לו על פי סימנים. אופן נוסף ששייך השבת אבידה בחפץ שבא דרך הינוח, כאשר היה החפץ מכוסה באשפה שאינה עשוייה להיפנות דודאי באו לשם דרך הינוח, ונמלך עליה לפנותה, נעשית אבידה ואם יש בו סימן יכריז (וגם אם אין בה סימן הוי מקומה שהייתה מונחת שם סימן), א"נ כשמדובר בכלים קטנים שייתכן שבאו לשם דרך פינוי אשפה שלא מדעת. אכן אם היה מנוח באשפה כשאינו מכוסה אז הוי אבידה מדעת וא"צ להשיב (וייתכן שמותר לו לקחת וכדיתבאר בס"ד).
- כשמדובר בבהמה שהולכת מעצמה, בעינן שמעשיה יוכיחו שהיא אבידה ולכן לפעמים תלינן באבידה ולפעמים לא, כגון כשרצה למדבר או רועה בשעות ובתדירות שאין דרכה לרעות, או רועה בין הכרמים (אבידת גופה) או עומדת ברה"ר (והיינו דאין דרך בהמה לעמוד סתם ברה"ר ומסתמא איבדה את דרכה), או ברפת שאינה משמרת מחוץ לתחום. אבל כשרועה כדרכה במקום שדרכה לרעות אינה אבידה ולא יגע בה.
- אם הניח בהמתו במקום שתאבד משם הוי אבידה מדעת ואין חייב להחזירה, או שזרק כיס מלא מעות לרשות הרבים. (ולהרמ"א והטור הרי היא כהפקר).
- בעינן שתהא האבידה שווה פרוטה (בשעת אבידה ובשעת מציאה), ובאבידת שותפים בעינן פרוטה לכל אחד מהם.
- אם יודע של מי החפץ, הרי זה מחוייב להשיבו לו, ואם ידוע ממי נפל כגון שנפל משלושה מכריז ביניהם.
- בעינן שיהיה באבידה סימן, בין בגופה ובין במקומה או במדתה או במשקלה או בקשריה או במנינה, ואז היא אבידה שמחוייב להכריז עליה, אבל אם אין בה סימן, אם הוא חפץ שודאי נודע לבעלים מיד, מחמת חביבותו או משקלו הרי זה מותר לו לקחתה לעצמו, ואם לאו תהא בידו עד שיבוא אליהו, כיון שהוא יאוש שלא מדעת, ואף בספק יאוש שלא מדעת אינו מותר לקחת לעצמו, ואם הוא חפץ ששייך בו טביעות עין ומצויים שם תלמידי חכמים יש לו להכריז בבתי כנסיות.
- אם נתקיימו כל התנאים להשבה ובכל זאת נתייאשו הבעלים מהחפץ כגון שאמרו ווי לחסרון כיס, מותר לו לקחת לעצמו ואפילו אם יודע ממי נפל. (ויכולים הבעלים לחזור בהם מן היאוש).
- אם הוא אדם מכובד שאין דרכו להתעסק בחפץ זה ובמקום זה גם בממונו הרי זה פטור מלהשיבה, ולהרמב"ם והמחבר לפנים משורת הדין יחזיר ולהרמ"א והרא"ש ישלם. ואם התחיל איכא גווני דנתחייב.
- אם יש לו הפסד בממונו בשביל מלאכת השבת אבידה חבירו, אם הוא באופן שיושלם לו הפסדו, כגון שהוא פועל ודמי הפועל בטל הם פחות משוויה של האבידה דאז ודאי יוכל לחייב את הבעלים לשלם לו הפסדו, בפשטות הרי הוא מחוייב להתעסק, אכן אם לא סגי ליה בפועל בטל ואין בי"ד להתנות, או שהוא יותר משווי החפץ, או שבגלל זה יפסיד חפץ שלו אינו מחוייב. (ולהרא"ש הרי זה מחוייב גם בהפסד חפץ, כגון לשפוך יינו להציל דבשו של חבירו, והוא מתקנת יהושע [ויש לדון בזה אם מצד חיוב השבת אבידה או תקנת יהושע בלחוד]).
- אם ידוע לו שהאבידה שייכת לעכו"ם או אפילו לישראל חוטא כמומר ואפיקורס אין צריך להשיב, ומותר לקחת לעצמו (ויש לדון אם יוכל להיחשב כשלו אף לקדש בו אשה)